רונית האהובה איננה

האם זאת אמת?

האם אני יודעת בוודאות שזו אמת?

לא. אני חושבת עליה, אני חולמת עליה, אני מתעוררת בלילה כשיורד גשם ורוח וקר וחושבת מה קורה לה עכשיו שם באדמה. אני הולכת אליה הביתה ועושה מה שביקשה ממני לעשות כשדיברנו בפעם האחרונה, אני מורחת על עצמי את הקרם שנתנה לי מניקן לפי ההנחיות שנתנה לי, אני ממשיכה לבדוק עניין בית באותה רצינות קלילה שכיוונה אותי וכשאני מכינה אוכל אני חושבת מה רונית הייתה עושה עם הגרגרים האלו.

איך אני מגיבה כשאני מאמינה למחשבה שרונית איננה?

אני עצובה, בוכה, לא רוצה לצאת מהמיטה, וגם היפראקטיבית ונמלים בתוך הגוף שמתזזות אותי  לקרוע את העולם, שמה במכונית פול ווליום של מוזיקה הכי מדהימה כי לא יכול להיות שכל התנופה והתנועה האנרגטית המדהימה של הבחורה המדהימה הזו נגדעה, כועסת על האלוהים הנורא הזה שאני לא מבינה מה עושה, מאשימה את עצמי שלא הייתי איתה יותר, מרחמת על ישראל, הלב נקרע על יסמין ופחד שחור של מה יהייה.

ומי אני בלי המחשבה הזו?

מה יש לחשוב כאן? המציאות מראה שרונית באדמה, היא כבר לא בבית שלה, במיטה שלה על יד ישראל, לא נותנת יד ליסמין בדרך לגן, לא ליד המחשב ולא תולה כביסה. בלי המחשבה הזו יש חור גדול וריפיון בכל הגוף, אין ויכוח, אין מלחמה. אין מילים.

וההיפוכים?

היפוך אחד בצורך להתווכח עם המציאות. אין מה להתווכח, רק לשתוק, להרגיש, לתת לעצב ולכאב וללא ידוע הגדול הזה לחלחל ולהגיע מעכשיו עד שיירגע.

היפוך אחר – רונית כאן, אם נקשיב נדע מה הייתה אומרת על המפגשים עליה ומה הייתה רוצה ואיך הייתה מחייכת בצנעה וצוחקת בלי חשבון. רונית כאן בשתיקתה, בחכמתה, במרצה, בתושייה שלה, בארגון שלה, באהבתה. אם נקשיב – נשמע אותה, נראה אותה.

ועוד היפוך – אני לא כאן, וזה נכון. כשאני בהייפריות שלי זה בגלל שאיבדתי את ההבנה, השליטה בנעשה, כי איבדתי נשמה שכל כך אהבתי מבלי שידעתי שהייתה כל כך עמוק בנשמתי. כמה צריך למות כדי לדעת כמה אוהבים. זה מטריף את הדעת ואני לא כאן כשאני בתוך הטרוף הזה.

ביירון קייטי אומרת שאובדן הוא רק מושג. כל החיים לפני עכשיו לבדוק אם זו אמת.

אף אחד עוד לא חזר משם ומי יודע - אולי היא חוגגת שם ממש ברגע זה?

ואני יודעת שממש ברגע זה, אילו היית כאן איתי, באומץ ובנטייה הבלתי נלאית שלך למצוא את האמת, היית עושה איתי את ה"עבודה" מהתחלה: כל הדבר הזה חלום בלהות – האם זו אמת?