עבודת שורשים

נדרש תיקון בעיצוב, אתכם הסליחה.

נכתב במהלך 1997, זיכרון יעקוב
מבוא

בעבודה זו אני חוקרת קורות חיים של שתי משפחות:

משפחת הרטמן שהיא המשפחה המאמצת שלי (ניספח 1),

וחלק מאוד קטן מהמשפחה הביולוגית שלי – סבא וסבתא שלי עושרי.

אני חושבת שהיתה לי הזכות לחקור שתי משפחות שכל כך שונות זו מזו וכל כך חשובות לי. אני אעשה כמיטב יכולתי כדי שעבודה זו תצא מוצלחת ביותר, ובטח שאלמד עליה המון ממה שקרה בעבר בהיסטוריה של משפחותי.

בעבודה זו התיחסתי לכל חלקי העץ: לשורשים [סבים וסבתות], לגזע [הורים] ולענפים [הילדים]. לכל אחד יש פרק מתאים עם מפות ושירטוטים.

 

עץ המשפחה

שלי

     סבא יעקוב וסבתא מזל ז"ל            סבא ויקטור וסבתא יולי ז"ל

         1924                 1924                                             1924                    1928

                       עושרי                                         הרטמן

 

                                                                               אמא                          אילנה

                                            צילה                           1954

                                                                              1949                                                אשר

                                                                             הרטמן                                            1953

                                                                                                                                 בר יעקוב

                                                                          (דויטש)

          

  

                   אני         אסף         אלה      

                                                                              1985                                  1979                  1993        

       מקרא והסברים:

     זהו עץ המשפחה הכללי. לכל ראש ענף יהיה עץ משפחה פרטי.

     כל המפורט כאן יהיה מסומן באותו אופן בכל עצי המשפחה.

 

   ·   עיגול מסמל אותי. כל בני המשפחה האחרים מופיעים במלבנים.

   ·   לכל דור צבע משלו: סבים וסבתות – תכלת

                               הורים – ירוק

                               ילדים – סגול.

   ·   בני המשפחה – כתובים באותיות דפוס

   המצורפים למשפחה בנישואים – כתובים באותיות כתב.

 

מפת הנדודים של המשפחה בעולם
אני

שמי  שרון, שמי הקודם היה שרונה. כשאומצתי בחרתי בשם שרון שזה קיצור של שרונה. חוץ מזה יש לי שם חיבה: פרומה ושם החיבה של אמי: בלומה.

נולדתי בקיריה בתל אביב ב- 19 בינואר 1985 ואני בת מזל גדי.

החלום שלי להיות עורכת דין או ווטרינרית.

אני מאוד אוהבת בי את העובדה שאני מתחברת עם כל אחד [אני מוצאת את הדרך לתקשר אתו]. אני גם אוהבת את זה שבדרך כלל אני משיגה את מה שאני רוצה – אולי לא באותו רגע אבל איכשהו בסופו של דבר. ועוד אני אוהבת אצלי את השער הארוך והשחור שלי.

מה שאני לא אוהבת אצלי  זה את האף כי לדעתי הוא קצת גדול. מה שעוד אני לא אוהבת זה שאני חשדנית. למשל אני בודקת כל דבר שאני אוכלת. ככה זה גם עם אנשים – אני לא מאמינה לכל דבר שאומרים לי  עד שאני לא מבררת ובודקת.

יש לי כלבה שמה סופי מסוג טרייר מעורב עם פודל. אמא שלי מצאה אותה בבית -הספר שלימדה בו: סופי קפצה ישר לתוך זרועותיה. אמא התאהבה בה ממבט ראשון והחליטה בו במקום לאמץ אותה.

סופי היא חברת הנפש הכי טובה שלי. אני נורא אוהבת אותה והיא אותי [אני חושבת]. אפשר לספר לה הכל וכמובן שהיא לא תספר לאף אחד. לפעמים היא נורא מצחיקה. למשל ביום כיפור היא צמה – היה לה אוכל אבל היא לא נגעה בו.

ויש לנו דבר משותף – שתינו מאומצות .

משפחתי מאד מגוונת. מצד סבתא יולי ז"ל יש אנשים דתיים מאד – כאלו שגרים בבני ברק ואסור לבנים אפילו להסתכל על בנות, ומצד סבא ויקטור כאלו שגרים בקיבוץ חילוני לגמרה. רוב המשפחה גרה בארץ ויש גם בחו"ל. לדודים שגרים באמריקה כתבתי בעצמי מכתב באנגלית! (אמא עזרה לי ממש טיפה) את אנה – הבת של בת דודה של אמא מבודפשט – הכרתי כשביקרה אותנו בארץ. היא יודעת עברית (לא רק הונגרית) ומאד מאד התחברנו. היא קנתה לי בובות דולפין וכלב ים מבד מאוד נעים ובשבועות הראשונים שאמא – צילה אימצה אותי ישנתי אתן כל הזמן.

כשהייתי בכתה ה' עברנו לגור בזיכרון. את החודש הראשון של כתה ה' למדתי בבי"ס "הלל" ברמת גן. כשבוע לפני שעברתי ללמוד בניל"י באתי לבקר את הכתה ה' החדשה שתהייה לי. הם קיבלו אותי מאוד יפה: עשו לי הכרות עם בית הספר, ישר שיתפו אותי בשיעור והמורה גלית היתה מאד נחמדה. היא תמכה בי לאורך כל הדרך ובכל בעיה לימודית או חברתית היא תמיד עזרה.

חגיגת יום ההולדת שלי בכיתה ה' היתה אירוע שלא אשכח לעולם. חברותי עשו לי מסיבת הפתעה מסיבת פיג'מות – הן גם ישנו אצלי [אבל לא ממש ישנו כל הלילה] למחרת היתה לי מסיבה למשפחה. הכי כייף היה בסוף לפתוח את המתנות .

בכתה ו' המחנכת היתה זהבה.

בטיול השנתי בכיתה ו' לירושלים היה נורא כיף: לישון כל השכבה יחד ולדבר כל הלילה, ללכת לטייל בכותל ובקבר רבין  כשכל אחד מביע את הרגשתו בדרך שונה – חלק בוכה חלק מדליק נרות וחלק סתם יושב על יד הקבר.

לקראת סוף השנה היה לנו "שבוע מעברים" שבו למדתי על עצמי המון דברים כמו איך לטפל בפנים עם פצעים, למדנו על תהליך ההתבגרות  שלנו ועוד … זה היה מאוד חשוב.

מסיבת הסיום היתה מרגשת מאוד. עבדנו עליה חודשים וכל יום היינו משתפרים יותר ויותר בעבודה קשה עם המורות. החלק שלי היה לקרוא קטע ולשיר שיר.

בסיום המסיבה הלכנו לברכה עד 1 בלילה. היה תקליטן וממש השתוללנו ונהנינו. פתאום כולם אוהבים אחד את השני ולא רוצים להיפרד.

בכלל אני חושבת שכיתה ו' היתה הכי מוצלחת מכל השנים ושזו אחת השנים שלא אשכח.

הדמות בבית ספר ניל"י שהשפיעה עלי הכי הרבה זו עירית היועצת. היא עזרה לי להתגבר על המון מצבים קשים כמו הסתגלות לבית ספר חדש ומותה של סבתי. היא יעצה לי מה לעשות כדי להתגבר על אותם מצבים. היא באה לחגיגת בת המצווה שלי, נפגשה איתי בזמנה החופשי כשהיה צריך ותמיד באהבה וסבלנות.

חגיגת בת המצווה שלי היה אירוע נורא מרגש. קודם כל ולפני הכל – הולכים לקנות את הבגדים הכי יפים ואת הנעלים הכי יפות. אחר כך הלכתי בפעם הראשונה בחיי לקוסמטיקאית.

את המסיבה שלי חגגתי ב"בית דניאל" במוצאי שבת. כל המשפחה והמון חברים הגיעו וברכו, ואני במרכז העניינים – נורא מרגש! ביום ראשון כמובן לא הלכתי לביה"ס. נשארתי לבדי בבית נהניתי שוב ושוב לראות את המתנות וסתם להתפנק.

הכיתה עשתה לי מסיבת הפתעה – ואכן הופתעתי. הילדים קנו לי שני עטים וחרטו עליהם: "לשרון באהבה ו'4 ". מהחברות שלי בכתה קבלתי כל מיני מתנות אישיות.

בשנה שעברה (כלומר הכתה ו') עשיתי נושא אישי על דולפינים. לכן לפני התחלת העבודה נסעתי לאילת לראות את הדולפינים בריף וגם כדי לבדוק עם אני באמת רוצה לעשות עליהם  את הנושא האישי שלי.

אחרי שראיתי שהם פשוט מדהימים – כל כך עדינים ונעימים – החלטתי  שאכן עליהם אני עושה את הנושא האישי. בסוף העבודה טסתי עם אימי וסבי  לנואיבה [סיני] לגעת בדולפין ולהצטלם אתו מקרוב – מה שלא יצא לי לעשות באילת .

חוץ מהחוויה עם הדולפינים היה נהדר בנואיבה: גרנו במלון "הילטון", היחס של האנשים שם נפלא – הם התייחסו אלי כמו אל  מלכה -  רק לגמתי מהכוס וכבר מזגו לי עוד! הים שם נפלא, כל הזמן חם וזה נורא כיף בבוקר.  אני בחיים  לא אשכח את החוויה ואני כבר מתגעגעת לזה שוב.

זו גם היתה הפעם הראשונה שטסתי במטוס ממש. טסנו מחיפה לאילת. במעבר הגבול באילת הגשתי בעצמי את הדרכון שלי לשוטר המצרי והוא בדק אותו נורא בעצלתיים. במשך הטיסה בחזרה הביתה היו כיסי אוויר נורא מפחידים. אימי פחדה ועוד המון נוסעים שהרגישו רע מאד. אבל לי זה היה נורא כייף "לקפוץ" עם המטוס עם כל כיס אוויר כזה .

כשהייתי בכתה ה' ובכתה ו' השתתפתי בגלגל ענק [זה מן חישוק גדול שנכנסים אליו ומתגלגלים]. אז הופעתי בכל מיני מקומות, גם על חשבון ימי בית ספר. השנה החלטתי שזה לא מתאים לי יותר והפסקתי. השנה אני בחוג קרמיקה, בחדר כושר, לאחרונה התחלתי חוג ג'ז-פאנק ואולי גם חוג דרמה בביה"ס. לפעמים אני מקבלת שעורי עזרה באנגלית כדי לשפר את האנגלית שלי – שמאד חשובה לאמא שלי. בזמן המעט שיש לי לפעמים אני קוראת, משחקת במחשב, נפגשת עם חברות או מציקה לסופי ולאמא שלי.

בחופשים ובחגים אני מקבלת דמי כיס. ככה סתם אני לא מקבלת מפני שעבור כל מה שאני צריכה או רוצה לקנות אני מקבלת כסף מאמא שלי. ככה שאני כמעט לא משתמשת בדמי הכיס שלי. לפעמים חלק קטן מדמי הכיס הולך לחיסכון לעתיד ללימודים שלי באוניברסיטה. לא רק מדמי הכיס – כל הזמן יורד כסף מהחשבון של אימא שלי אל החשבון הזה.

אני קוראת ספרים כמו "תולעת ספרים", כי דרך הספרים אפשר לדמיין מה שאתה רוצה, לא כמו בסרט. אני אוהבת את הספרים של גלילה רון פדר- עמית.

אבל אני גם אוהבת לראות טלוויזיה כי זה ניראה יותר מציאותי. בעיקר אני אוהבת לראות רמת אביב ג', היפים והאמיצים, צה"ל 1 ופספוסים.

אני מנויה לעיתון "ראש אחד" – שהוא העיתון היחיד שקצת יותר רציני. יש שם כתבות על החיים על מפרסמים ואני אוהבת את מדור הסיפורים מאת איטו אבירם.

אני אוהבת לבשל ואני יודעת לבשל עוף בתנור , שניצל , חביתה ,ופיצה וזה יוצא טעים – אפילו אמא שלי אומרת. ואני אוהבת לאכול שניצל , צ'יפס , פיצה , המבוגר ובעיקר מנה חמה. (ומה עם האוכל של אמא??? – אמא שואלת).

אני אוהבת את תל אביב כי אני חושבת שהיא "עיר ללא הפסקה" כמו שאומרים. יש תמיד מה לעשות בה: ללכת לקניונים, לראות סרטים, לקנות בגדים בלי סוף ובזול וסתם לבזבז כסף – מה שאני מאוד אוהבת. זו גם הזדמנות טובה לקנות מתנות.

יותר מכל – אני אוהבת את סופקה שלי. אני צריכה לסרק אותה כל יום, לדאוג שתהייה נקיה ולתת לה מים ואוכל והיא מחזירה לי אהבה והכי מבינה אותי.

אבל אין כמו בבית ובמיוחד כמו החדר שלי. אני אוהבת לשבת בפופ שלי ולשמוע מוסיקה או לקרוא ספר. יש לי מחשב בחדר, טלפון, מערכת סטריאו ובקיצור כל מה שאני צריכה וזה כייף כי יש פרטיות.

          
אמא

השם צילה על שם שתי הסבתות של  אמי: סבתא טילי – אמא של סבא שלי ויקטור, והסבתא צביה – אימא של הסבתא שלי יולי ז”ל.

אימא שלי נולדה בשנת 1949 בבית חולים רמב"ם בחיפה. היא היתה בת בכורה לאבא ויקטור ולאמא יולי למשפחת הרטמן. ויקטור ויולי היו הורים צעירים שהגיעו לארץ כשנה לפני כן מרומניה.

הבית שבו גדלה בילדותה היה בשכונת עין-הים בחיפה במקום בו ההר נפגש עם הים – מקום יפיפה גם בחורף בטיולים בכרמל וגם בקיץ בבילוי בשפת הים.

אמא היתה תינוקת מאוד בכיינית וההורים הצעירים לא ידעו כל כך להרגיע אותה.   בים היא היתה נרגעת בקלות. כך קרה שהיא למדה לשחות לפני שידעה ללכת.

האווירה בבית הייתה אווירה של אהבה חום ובעיקר לימודים. סבא ישב עם אימא על שיעורים בעיקר על חשבון – מה שהיא מאד לא אהבה.

כשאמא היתה בת 5 נולדה אחותה היחידה אילנה. אמא זוכרת את היום שבו אילנה הגיעה הביתה. התינוקת שכבה במטת ההורים הגדולה ואמא והוריה עשו דיון משותף איזה שם לתת לתינוקת. סבתא יולי קבעה את השם חיה (על שם אחותה הקטנה שנספתה בשואה) והשם אילנה נבחר על ידי אימי.

אמא מאד אהבה את סבא שלה – אבא של סבתא יולי – יוסף שכלם קראו לו זיידה. בכל מוצאי שבת כל המשפחה המורחבת היתה מתכנסת אצל סבא יוסף . אצל סבא במוצ"ש נהגו לעשות "הבדלה" ולשמוע סיפורים – כי באותה תקופה לא היה טלפון ולא יכלו לפטפט כל יום כמה שרוצים וגם לא היתה טלוויזיה.

(אמא דיברה בטלפון בפעם הראשונה כשהיתה בערך בכיתה ז' וראתה טלוויזיה בפעם הראשונה בערך בכיתה י'.)

אמא ואחותה אילנה התחלקו בחדר אחד. כמובן שאילנה היתה הפזרנית ביניהן.

בשבת בבוקר הן היו משחקות במטות וזורקות כריות אחת על השניה.

לסבא ויקטור היו אופניים והוא היה עושה סיבוב לכל הילדים בשכונה.

אמא אהבה לבשל ולהכין כל מיני בישולים עם סבתא, במיוחד לפני חג הפסח. אז הן היו מבשלות מטעמים כמו לביבות תפוחי אדמה, אטריות מיוחדות לפסח ודגים.

הדרך לבית הספר ולגן היתה נורא ארוכה ואימא הייתה אחראית לקחת את אחותה מהגן ולהחזיר אותה הביתה וזה היה לא פשוט. האחות הקטנה היתה נורא שובבה ולא רצתה ללכת הביתה אלא לבקר חברות ולשחק בגני השעשועים בדרך ולאמא זה היה לגמרה לא קל להביא אותה הביתה.

אימא גם נורא פחדה מבעלי חיים והיו קטעים עם אחותה אילנה: אחותה החביאה לה כל מיני חיות מתחת לשולחן ויום אחד אימא הפכה את השולחן מרוב בהלה. בקיצור דודה אילנה (אחותה) שיגעה את אמא, כמו ששיגעה את כל הסובבים אותה.

אחד ממקומות הבילוי החביבים על המשפחה בילדותה היה קיבוץ שער העמקים – הקיבוץ של הדוד עזרא. בעיקר היא זוכרת את הברכה. ילדי הקיבוץ וביניהם בני הדודים היו שחיינים מעולים ואמא היתה מסתכלת איך הם שוחים וככה שיפרה מאוד את סגנון השחייה שלה.

בבי"ס אמא הייתה ילדה חולמנית. היה לה שער ארוך  והיא היתה משחקת אתו כל הזמן. אמא אהבה שיעורי אומנות ותמיד היתה בועדת קישוט. אמא היתה ידועה בחיבורים היפים שכתבה והיא הקריאה אותם במסדרי הבוקר מול כל ביה"ס.

בכיתה של אמא היו כ- 42 תלמידים, המון בנים נורא שובבים והיה מאוד קשה להשתלט עליהם.

בתקופה זו נהגה אמא לאסוף כל מיני דברים: גלויות, בולים, מפיות מכל העולם כי סבא היא ימאי והביא לה את הדברים האלה ממקומות שונים בעולם. יש לה  את האלבומים האלו עד היום וגם אלבום של אלוויס פרסלי שהיה אז נורא "קול".

אמא זוכרת שאת חגיגת בת המצווה שלה חגגו לה פעמיים בבית, בקיץ, מתחת לעץ הלימון בחצר. למסיבה הראשונה  – הזמינו את כל ילדי הכיתה. לא היה אז D.J. ולכן כל הילדים שרו. היה נהוג אז שבעל השמחה צריך לשיר סולו לבד לפני כולם. אמא נורא התכוננה לסולו שלה וכשהרגע הגיע היא כל כך התרגשה עד שבסוף היא לגמרה התבלבלה. למסיבה השניה הזמינו את ילדי השכונה ואת הדודים והדודות.

סבתא  הכינה מטעמים (לא היה אז במבה ביסלי וכד') ואימא קיבלה המון מתנות.

לקראת בת המצווה של דודה אילנה תכננו ההורים של אמא לעשות טיול לחו"ל בשיט באוניה שסבא עבד עליה. אבל כשבועיים לפני הנסיעה אימא היתה חולה בצהבת נורא חזקה והם פחדו שלא יוכלו לנסוע. אבל הסוף  היה טוב – אמא החלימה וכל המשפחה נסעה יחד באוניה. זו היתה הנסיעה הראשונה של אמא לחו"ל.

השיט באניה היה כמו חלום והביקור אצל הדודים בבלגיה היה נהדר. באותו טיול הם גם בקרו בצרפת – בווטרלו, בארמונות וורסי ובפומפי.

אמא מאד אהבה את תנועת הנוער "התנועה המאוחדת".היו להם המון פעילויות נפלאות. אז לא היה טייפ, מקסימום אקורדיון והם היו גם שרים  וגם רוקדים ביחד. אמא נורא אהבה לצאת למסעות של התנועה. במסעות הם היו צועדים עם כל הציוד והאוכל בתרמילים על הגב במשך ק"מ רבים, מהנץ החמה עד השקיעה. הם היו מכינים את האוכל בעצמם וישנים בשקי שינה בשטח. אמא תמיד היתה הבשלנית [האקונומית] ודאגה שתמיד הכל יהיה בסדר , שיהיה אוכל לכולם ותה חם כשקמים בבוקר מוקדם עם הזריחה.

כשאמא היתה בתנועת הנוער היא אירגנה לכל החברה שלה מחנה קיץ של מספר שבועות בקיבוץ "של" הדוד שלה. הם קטפו תפוחים ואגסים וקיבלו על זה שכר וגם כייפו מאד. במיוחד היא זוכרת את רחצות הלילה בברכה.

בתנועת הנוער אמא היתה מכתה ח' עד י"ב ואז הלכה לנח"ל עם כל החברים כקבוצה מגובשת. בנח"ל אמא היתה בקיבוצים חולדה, חמדיה וניר אליהו ובהיאחזות צופר. במקומות אלו היא עבדה ברפת, בבתי תינוקות, במטבח ובחדר האוכל. גם בהיאחזות היא היתה האקונומית. בנוסף לזה, כמו כלם כשהגיע התור שלה היא שמרה על מגדל השמירה בלילות עם הנשק שלה (ניספח 2).

אמא היתה  בצבא אחרי מלחמת ששת הימים. זו היתה תקופה עם הרגשה מאוד גדולה של חופש וביטחון ולכן היא נסעה עם החברים שלה בטרמפים לטיולים להמון מקומות חדשים בארץ. במיוחד היא זוכרת את הטיולים לירושלים – הם טיילו בעיר העתיקה בלי פחד, אפילו בלילה ועל חומות העיר העתיקה, וקנו פיתות במאפיות קטנות בסמטאות העיר העתיקה והיתה הרגשה של שימחה גדולה.

אחרי הצבא אמא למדה בסמינר בחיפה במשך שלוש שנים.

אח"כ עברה לגור בירושלים בגלל חבר שהיה לה אז. בבי"ס "עיר גנים" היא היתה מחנכת כתות שונות – מכתה ג' עד ח' ולימדה את כל המקצועות. במקביל למדה גיאוגרפיה באוניברסיטה.

אחרי 10 שנים בערך, בשבתון שלה, אמא עזבה את ירושלים ועברה לגור במשך שנה  באילת. שם היא למדה מחשבים ועשתה קורס צלילה, קורס גלישה וקורס קרמיקה. היו לה המון מבקרים שבאו לבקר מכל הארץ והיא מאוד נהנתה בשנה זו.

ואז עברה לגור ברמת גן ולעבוד בתל אביב. במשך 6 שנים בתל אביב היא הכירה אנשים רבים, למדה הרבה, לימדה בבי"ס עירוני י"ד מחשבים וגיאוגרפיה, חינכה כתה ז'  והדריכה מורים.

באותה תקופה היתה גם מלחמת המפרץ. אמא היתה עם הכלב שלה לירי וגם לו עשתה מסכה (מגרביונים שבהם שמה סודה לשתיה). היא נורא פחדה לכן הלכה להיות עם בני דודים שלה ואחרי זה שהתה בירושלים אצל ידיד. כך היא נדדה ממקום למקום עד שהמלחמה נגמרה.

בסוף שנה זו אימי נסעה לשליחות של שנתיים באנגליה. שם לימדה עברית בבי"ס יהודי. היא התלבשה כמו דתייה והיתה צריכה להתפלל אתם בכל בוקר וצהרים.

מנהגי בי"ס זה היו מאד שונים מהמנהגים בארץ, למשל ארוחת הצוהריים באולם ביה"ס. האולם הזה היה אולם ספורט, אולם הופעות וגם התכנסות של כל ילדי ביה"ס למסדרי בוקר. כל בוקר היה מסדר בו היו מתפללים, מודיעים הודעות חשובות ליום ומציגים לכולם הישגים אישיים מיוחדים.

יחד עם זה היו לה שנתיים של כייף עם טיולים בכל רחבי אנגליה ואירופה.

כשאמא חזרה מאנגליה היא המשיכה לגור ברמת גן ולעבוד בתל אביב.

פעם הסתובבה בבי"ס כלבונת קטנה, עטופת פרווה מלוכלכת שנראתה כמו כלבה שהלכה לאיבוד. הכלבה הקטנה קפצה לאמא לידיים ובאותו רגע אמא החליטה שהיא שלה. היא לקחה אותה לווטרינר, קנתה לה אוכל וזהו – היא היתה שלה. רק דבר אחד היה חסר- שם. אמא התלבטה מאוד איך לקרוא לה. היא חשבה על שמות כמו קליאו, דובונה ופונטו. רק כשאני באתי החלטתי מיד לקרוא לה סופי – וכך היא נקראת עד היום, וכינויה סופקה.

בתקופה זו היא גם החליטה שהיא רוצה ילדה והתחילה בתהליכים לקראת צעד זה. הצעד הזה היה אימוץ ואחרי תקופה של הכנות היא אימצה אותי. זה קרה בראשון לספטמבר 1995 כשהייתי בהתחלת כיתה ה' שלי .

אז החלטנו לעבור דירה ואחרי ראש השנה של שנה זו עברנו לזיכרון .

מאז אמא מלמדת ב"חוף כרמל" ומאושרת לגדל אותי ואת סופקה.

 

מפת הנדודים של אמא בארץ:


סבא ויקטור

נולד ברומניה בעיר קלוז' באיזור טרנסילבניה (בצפון מערב רומניה) (ניספח 3),

ב- 13 באפריל 1924 להוריו – טילי לבית וולף ואברהם הרטמן.

לשם המשפחה הרטמן אין משמעות מיוחדת. זה שם ממוצא גרמני שהיה די נפוץ אבל אין לנו קשרי משפחה עם בני הרטמן אחרים.

לבית וולף קראו גם פרקש כי משמעות השם זאב: וולף בגרמנית ופרקש בהונגרית.

אמא של סבא – טילי – נפטרה ב- 1926 , כשסבא היה בן שנתיים בגלל הרעלת דם שקיבלה. אבא של סבא  -אברהם – ניפטר ב- 1931, כשסבא היה בן 7 מסרטן הקיבה. שניהם קבורים בבית הקברות היהודי בקלוג'.

סבא היה בן יחיד.

כשאמו נפטרה סבא עבר לגור אצל אחות אביו – שרי (לבית הרטמן), שהיתה נשואה לדויד הורבט והיתה להם בת – אולגה שהיתה כמו אחותו.

כשאביו נפטר הוא עבר לגור בעיירה נסאוד אצל הדודה הני/חיה לבית וולף (אחות אמו), שהיתה נשואה לדוד לייבי והיו להם 3 ילדים: זיטה/שונצי, אוצ'י/אפרים ובובי/ברוך. בני דודים אלו היו יותר גדולים מסבא. זוהי משפחת פרקש שהייתה משפחה חמה ואוהבת שאימצה את סבא כבן זקונים שלה.

לרוע המזל – כל בני המשפחה הנפלאה הזו נספו בשואה.

סבא יכול לחלק את שנות חייו לשניים: מ- 1924 מאז שנולד עד 1944 עד השואה,

ומהשנים  1948 – 1945 והלאה – התקופה שאחרי השואה.

לסבא נודע שהוא יתום רק כשהתחיל ללמוד בחדר. זה קרה כשהתחיל ללכת עם דוד לייבי לבית הכנסת ואמר קטע מתפילה. סבא לא ידע מה פירוש התפילה הזאת. יותר מאוחר פגש ילד בגילו אומר את אותה תפילה. סבא שאל אותו למה הוא אומר אותה והילד ענה שכל מי שהוריו נפטרו צריך לקרוא את זה, וכך בעצם נודע לסבא שהוא אומר את תפילת ה"קדיש" ושהוא יתום מהוריו.

הקהילה שסבא גדל בה היתה קהילה מסורתית דתית. היו הרבה ראשי משפחה שהיו מקובלים על כל אנשי הקהילה. הם היו בעלי יכולת לעזור בשעת מצוקה בגלל ניסיון החיים הרב שלהם וחכמתם. מנהגי החגים המסורתיים של אירופה המזרחית, הזמירות והניגונים, החזנים בבית הכנסת וההשתתפות הערנית של כל הקהל זכורים מאד לסבא.

כילד סבא למד תורה בחדר אצל מלמד. במקביל למד סבא בבית ספר רומני עממי. אחר כך המשיך ללמוד בגימנסיה. שם למד עם מורים רומנים רגילים. בכיתה למדו אז כ- 40 תלמידים ומתוכם רק 8 יהודים. סבא גם למד תקופה קצרה בישיבה.

עד גיל 6 סבא דיבר רק הונגרית. כשהגיע לנסאוד דיבר רק רומנית ובני המשפחה

לימדו את סבא יידיש .

בבחרותו, ליד הלימודים הרגילים, למד סבא מקצוע – תפרות (זה כמו סנדלר) מהדוד שלו.  זה המקצוע שלו עד היום.

בר המצווה של סבא נחגג בעליה לתורה בבית הכנסת וקריאת ההפטרה ואחר כך כל החברים נפגשו על שפת הנהר וחגגו ביחד.

בגיל 15 עד 19 סבא היה בחברה של כ- 20 בנים ובנות בני אותו גיל פחות או יותר והיו יחסים מאוד יפים שחלקם שומר על קשר עד היום. שניים מהם היו חברים מאוד יקרים של סבא שנספו בשואה – שאול וגדליה. אם הם היו עוד בחיים חייו של סבא היו בוודאי נראים אחרת.

בשעות הפנאי – הבילויים של סבא היו להתכנס ולבלות בחברותה. בגיל העשרה נהגו לצאת לטייל הרבה בטבע, לשחות בנהרות לטפס בהרים. בערבים היו משחקים חברתיים שונים לדוגמא שח וקריאת ספרים. אצל סבא בעיירה היו רוקדים ריקודים עממיים רומנים, לא ספציפיים של הקהילה. סבא אהב לרקוד ריקודים סלונים: טנגו וולס ובנשף פורים אחד סבא וסבתא זכו מקום ראשון בריקוד הטנגו.

זמן קצר לפני השואה, בשנות ה- 40 , התחיל להתארגן בעיירה גרעין של בני נוער לא -מפלגתיים. פעם היה סבא צריך להרצות על ממשיכו של הרצל וסבא עשה הרצאה מאוד מפורטת ומוצלחת.

 

השואה:

 

בשנות ה- 40 סופח החלק הצפוני של טרנסילבניה להונגריה בצו הגרמנים. כך הפכו התושבים בין לילה מאזרחים רומנים לאזרחים הונגרים. כל הנוער ההונגרי היה צריך אז להצטרף לגדנ"ע ההונגרי שנקרא לוונטה. ב- 1942-3 הנוער היהודי צורף לפלוגות עבודה בכפיה עם סרט צהוב על הזרוע. כל יום ד' אחה"צ התאספו בחצר המשטרה המקומית וקיבלו עבודות כמו נקיון מקומות ציבוריים, ניסור עץ להסקה. ב- 1944 התחילו הטרנספרים=המשלוחים מהונגריה: כל היהודים רוכזו בבית הכנסת בישוב שלהם, משם לגטו ולבסוף לאושוויץ בפולין.

סבא היה בן 20 כשהועבר עם משפחתו מבית הכנסת בנסאוד לגטו בביסטריצה. שני הבנים הגדולים של המשפחה היו בכפיה בחזית המזרחית – שם בובי מת.

סבא זוכר שכשהיה בגטו קיבל גלויה  ממישהו שנלקח במשלוח הראשון ובה היה כתוב שהוא הגיע לחווה חקלאית ויש אוכל וטוב שם. זו היתה גלוית הסוואה כדי שלא יחשדו ולא יעשו בלגן.

אחרי 4 שבועות בגטו הם נלקחו במשלוח השני לאושוויץ בפולין – 3 ימים ברכבת בהמות, ללא חלונות ללא ספסלים. איך שהגיעו הפרידו בין הגברים לנשים – כך נפרד באחת מדודתו ובת דודתו. הוא המשיך לצעוד בשורה עורפית עם דודו אל קציני ה- S.S  שהחליטו מי ילך ימינה לעבודה ומי ילך שמאלה למוות. וכך, בהחלטה רגעית שרירותית הופרד גם מדודו שהיה יותר זקן וקצת צולע.

אחרי שבוע הועבר למטהאוזן באוסטריה שהיה מרכז של הרבה מחנות – סבא היה במשך שנה במחנה גוזן 2 והמספר שקבל בטלאי על הזרוע היה 71874. הם עבדו בהשגחת קפואים (ראשי קבוצות מתוך השבויים עצמם) בכל מיני עבודות מאד קשות כמו סילוק אבנים אחרי פיצוץ ועוד.

סבא פיתח 3 עקרונות להישרדות: לאכול את כל האוכל – כי נתנו נורא מעט ואם לא אכלת גנבו לך, לשמור על ניקיון – אפילו להתרחץ בשלג, והכי חשוב – להשמר ממכות – לא להתבלט ולבצע כל מה שאומרים לך בלי הסוס.

סבא נפצע ברגל שמאל וגם היה חולה בטיפוס והיה בבית חולים – רביר. במהלך ההחלמה הוא התחבב על מנהיג הבלוק והושאר כאן לעבוד בתחזוקה. זו היתה תקופה יחסית טובה, בהשוואה לעבודות האחרות, אבל גם כאן עבד נורא קשה ולא בחל בשום עבודה שאמרו לו לעשות.

בסוף מרץ 1945 החזירו את סבא למחנה גוזן 2 . בסוף אפריל רכזו את כל היהודים מכל המחנות למטהאוזן – כאן פגש את בן דודו אוצ'י. יחד עם כל האחרים הם צעדו ברגל במשך 4 ימים למחנה גונצקירכן. המסע היה קשה והם היו נורא רעבים וסבא הסתכן והתחמק לגנוב תירסים מצידי הדרך והצליח לחזור מבלי שתפסו אותו.

התכנון היה להשמיד אותם בגונצקירכן  בפקודת הימלר אבל אחרי 5 ימים פתאום השומרים הגרמנים הסתלקו והאמריקאים הגיעו – כך ניצלו 12 אלף יהודים.

סבא ואוצ'י שוחררו יחד – האמריקאים ריכזו את כלם בעיירה וולס ומכאן במישלוחים מאורגנים שלחו כל אחד למקומו.

 אבל אז אוצ'י חלה בטיפוס וכשבועיים אחרי השחרור ניפטר.

סבא חזר לנסאוד בן 21, ב- 28 באוגוסט, שבת בצהריים, 1945.

כל העיירה ציפתה לו בהתרגשות ובפליאה מוחלטת כי היתה שמועה שהוא נהרג וממש לא האמינו למראה עיניהם כשירד מהאוטובוס במרכז העיירה.

 

המסע לארץ ישראל

לסבא היו מחזרות כמו רבקה ורוחי, עד שבחר בסבתא יולי לחברה קבועה.

סבא הכיר את סבתא יולי אחרי שחזר ממחנה הריכוז, כשגם סבתא חזרה באותו זמן. בשנת 1947 החליטו לעזוב את רומניה באופן לא חוקי ולעלות לארץ.

סבא וסבתא היו בקבוצה של מאות אנשים וביניהם גם דודה יודית – אחות של סבתא יולי והחבר שלה אז – דוד הרמן – שאחר כך היה לבעלה.

הם התרכזו בעיר ועברו את הגבול מרומניה להונגריה בגנבה ונתפסו בהונגריה. לכן  היו בבית הסהר – נשים בנפרד וגברים בנפרד במשך שבוע. הג'ויינד – ארגון יהודי אמריקאי – דאג להם לאוכל בבית הסהר. אחרי ששוחררו הם היו בבודפשט כשלושה ימים ואז שוב הם המשיכו במסע. בלילה הם הגיעו לגבול אוסטריה ועברו גם אותו בגנבה. למחרת היום הגיעו לוינה – לאזור האמריקאי – שם הם היו כחודשיים ואז שוב, באופן בלתי חוקי, עברו לזלצבורג [כי אי אפשר לנוע באוסטריה באופן חופשי]. בזלצבורג היו עוד כחצי שנה.

ב- 29 לנובמבר 1947 – כשסבא שמע על החלטת החלוקה באו"ם – החלטה לעלות לארץ ישראל יחד עם סבתא יולי קבלה משנה תוקף.

מכאן עברו את הרי האלפים ברגל לאיטליה וקרוב לחודשיים היו ליד העיר טורינו במחנה הכנה לארץ ישראל – קורס של ה"הגנה". (שאול עצמון – היום שחקן ומנהל התאטרון היידישאי בארץ – היה המפקד שלהם שם).

מכאן עברו לעיר הנמל גנואה שבאיטליה ובאונית הנוסעים הראשונה של צי"ם – "קדמה", ביולי 1948 עלו לישראל לחיפה.

אחרי תלאות רבות שנמשכו במהלך שנת  1948 סוף סוף הגיעו לשלווה ולנחלה.

מאז סבא תושב חיפה עד היום.


החיים בישראל:

 

סבא ויקטור וסבתא יולי יחד עם סבתא יודית וסבא הרמן קבלו בית, שאמא זוכרת שאמרו שהוא של "הרכוש הנטוש" ורק כשהיתה גדולה היא הבינה שזה היה בית שערבים גרו בו וברחו ונטשו אותו במלחמת בשחרור בחיפה מפחד והממשלה הושיבה בו את העולים החדשים שהגיעו.

הבית הזה היה עם חצר ובוסתן ו- 3 חדרים, מטבח ושירותים. את החדר השלישי קבל זוג נוסף – נתן ושרינה. בגלל החיים ביחד כלם הרגישו כמו משפחה אחת גדולה.

במוצאי ראש השנה 1948 בפתח תקווה סבא וסבתא התחתנו רשמית. באותו זמן תחת אותה חופה התחתנו גם אחותה של סבתא ובעלה – יודית והרמן.

השכנים היו הערבים שנשארו והמשיכו לגור בבתיהם ובני עדות שונות כמו בולגרים, ופולנים. כולם גרו ביחד, גם עם הערבים, בשלו יחד, חגגו שמחות וחגים יחד וגם היו להם תינוקות בני אותו גיל בערך שגידלו יחד עם המון תקווה וציפיות לעתיד.

היתה צפיפות גדולה אבל גם שמחה אמיתית להקים משפחות צעירות וחדשות בארץ. בגלל שהתינוקות היו בני אותו גיל, בהפרש של כמה שבועות זה מזה, קרה לא פעם שאימא אחת היניקה תינוק של אימא אחרת שהיתה בעבודה.

סבא היה בחיל הים במשך 5 שנים: 3 שנים כחייל ועוד שנתיים כאזרח.

סבא התגייס ב 1948- ובשנת 1949- נולדה בתו הבכורה צילה – היא אימי.

סבא הפסיק לעבוד בחיל הים בשנת 1953. מאז הוא עובד כעצמאי במקצועו – תפרות וכבעל חנות נעליים, חוץ מהפסקה של כ- 5 שנים בהן היה ימאי – כמו הגיסים שלו שלמה והרמן.

בתקופת הימאות שלו סבא הפליג על אניות נוסעים של חברת הספנות הישראלית – צים – אניות כמו השלום, הרצל ואחרות – שאינן כבר היום. הוא עבד כמחסנאי ראשי והגיע עד דרום אמריקה כמו ריו דה ז'נרו בנסיעות ארוכות ובנסיעות קצרות לאירופה. מכל מקום שהגיע היה שולח גלויה וכך יש לאמא שלי אוסף גלויות עצום עד היום. הוא גם היה מביא לה בובות קטנות כמזכרת מהמקומות שהיה בהם ומחזיקי מפתחות ועוד כל מיני מזכרות. סבתא נסעה עם סבא כמה פעמים להפלגה של טיול והנאה ופעם – כמתנת בת מצווה לאילנה – נסעה כל המשפחה ביחד לאירופה.

בתחילת דרכם בארץ – ב- 1948 סבא וסבתא והאחרים עדיין לא ידעו עברית. רוב הזמן דיברו יידיש. כשאמא צילה היתה בת שנתיים נפתח הגן הראשון בשכונה ושם צילה התחילה לפטפט את המלים הראשונות שלה בעברית. סבא וסבתא התחילו ללמוד את המילים הראשונות שלהם בעברית יחד עם אימא צילה וכמובן באולפן.

במשפחה המאכלים הנפוצים היו ממזרח אירופה כמו מרק עם לוקשים.

בששי שבת היו אוכלים צ'ולנט [חמין] ולפעמים גולש הונגרי וממליגה רומנית.

היום סבא בן 74 , עדיין גר בחיפה, עובד, משחק ברידג', רואה הצגות, הולך לקונצרטים, מספר ספורים לנכדותיו ועושה להן ביבי-סיטר ולוקח אותי לפעמים לסרטים. בבית יש ספרים בהונגרית, ביידיש, באנגלית ובעברית. סבא אוהב לקרוא ספרות יפה, ספרות מדעית, היסטוריה ופילוסופיה.

לפני השואה היו למשפחה הרבה תמונות אבל אחרי השואה לא נישארו לסבא רק תמונות בודדות שיכול היה לאסוף. יש לו תמונה של אבא שלו, של הדודים וחברים ואין לו תמונה של אמא שלו, ואלו דברים בעלי ערך רגשי רב מאד עבורו.

 

פירוט המשפחה המורחבת של סבא ויקטור:

סבא ויקטור היה בן יחיד אבל יש לו בני דודים שאיתם הוא בקשר:

 

מצד אמא – טילי לבית וולף/פרקש: עזרא ואחותו מרים, אלכס ומוניק:

   ·   עזרא – הבן של דוד אדולף וולף. נולד ברומניה והוא צעיר מסבא במספר שנים. בילדותו קראו לו וולף גסטון.

הוא הגיע לקיבוץ שער העמקים בשנת 1945 עם עליית הנוער מיד אחרי השחרור מהמחנה הריכוז ושינה את שמו לעזרה עמית. בקיבוץ הכיר את יודית והם התחתנו.

נולדו להם 4 בנים: ניר, ערן, גל ורם – בני דודים מדור 2 של אמי.

עזרה היה נהג משאית החלב של הקיבוץ וכשאמא באה לשם לחופשים היא נהגה לנסוע אתו במשאית הענקית לכל מיני מקומות רחוקים בארץ וזה היה נורא כייף.

יודית היתה מטפלת בבית הילדים (אז עוד לא חשבו בכלל על לינה משפחתית) והיא לימדה את אמא כל מיני מלאכות יד יפות. בערבים הם היו רואים סרטים על הדשא (זה היה בשנות ה- 60  לפני תקופת הטלוויזיה).

היום ניר נשוי לעידית גם להם יש לו 4 ילדים: איילי, עופרי, אורי ותום.

גל נשוי לגלית ויש להם 3 ילדים: שחר, גיא וסיוון – אלו בני דודים מדור 3 שלי.

כלם גרים בקיבוץ וגם האח השלישי ערן. הם ידועים בקיבוץ כ"שבט העמיתים".

רם, הבן הצעיר, לומד בארה"ב בסן פרנציסקו .

   ·   מרים – האחות של עזרה ובוגרת ממנו ב- 7 שנים. היא הגיעה לקיבוץ שער העמקים מרומניה בשנת 1982 עם בעלה פולי. שניהם מאוד חביבים, מדברים עברית מצחיקה מאוד במבטא הונגרי. סבא ויקטור נוהג לבקר אצלם לעיתים מאוד קרובות כי הם חברים מאד טובים והוא נהנה מאד מחברתם.

   ·   אלכס – הבן של דוד הרמן וולף. גר בחיפה, נפטר לפני כשנתיים. הוא היה נשוי לאנה ויש להם בת אחת – מרתה. מרתה נשואה לגדעון ורוני היא בתם הקטנה בת ה- 11 איתה אני בקשר מאד נחמד. יש לרוני אח בוגר בן 23 – אורי – מאב אחר – אלישע.

   ·   מוניק – הבת של קרוי ןןלף – גם עברה מצרפת לאמריקה אחרי המלחמה ונישאה לדיק/ריצ'ארד ושם המשפחה שלהם: קינג (הוא קשור לרב  החובל המפורסם בשם זה). הם גרים בטוסון באריזונה וסבא ואמא בקשר הדוק איתם.

בנות הדודות מצד אבא – אברהם הרטמן: אולגה ואגי:

   ·   אולגה – הבת של – היא בת הדודה שאצלה סבא גר אחרי שאמו נפטרה והיתה לו כאחות. היא נישאה לפיפס שנקרא גם גרי ושם המשפחה שלהם: פיליפס. הם עזבו את אירופה אחרי מלחמת העולם השניה כשמצאו שאיש ממשפחתם לא שרד ועברו לגור בניו-יורק באמריקה.

   ·   אגי – הבת של רוזה – נשואה ויש לה 2 ילדים: אנה ותומש. הם גרים בבודפשט שבהונגריה. אמא התכתבה עם אגי כשהיתה קטנה כלומר סבא כתב בהונגרית את מה שאמא אמרה והקריא לה את המכתבים שאגי שלחה. וכל העניין היה בשביל המעטפת והבולים הנפלאים שמא קיבלה ויש לה אותם עד היום.

לפני כ- 10 שנים אמא בקרה אותם בטיול שרשים שעשתה עם ההורים שלה.

אנה היתה בארץ בדיוק בחודש הראשון שהגעתי אל צילה ומאד התיידדנו. היא נתנה לי מתנה דולפין גדול ורך, נסענו לטייל ביחד ואיתה קניתי את המתנה הראשונה לאמא שלי – ארנק עור וסדור פרחים ענק ונפלא. היא יודעת עיברית כי למדה באוניברסיטת בר אילן שנה כדי לבדוק עליה לארץ ובסוף החליטה להשאר ליד ההורים שלה בהונגריה. אז אנחנו רק מתכתבות ולפעמים מדברות בטלפון ואני מקווה פעם לנסוע לבקר אותה בבודפשט.


עץ המשפחה של סבא ויקטור הרטמן

 

 

 

ברזיל

טוסון אריזונה

 

                                                                                                      


עץ המשפחה של סבתא יולי
סבתא יולי ז"ל

 

סבתא יולי נולדה בכפר קטן – בודשט, באיזור מרמורש, בצפון מערב רומניה

17 בספטמבר 1928 .

היא היתה הילדה הרביעית במשפחה של 9 ילדים: 6 בנות: חיה, רבקה, מרים, יהודית, אסתר והיא, ו- 3 בנים: שלמה, יחיאל/מיכאל ואברהם.

חיה, רבקה, מרים ושלושת הבנים נספו בשואה יחד עם האמא.

לאבא שלה קראו ר' אהרון-יוסף, בן ר' שלמה הלוי הרשקוביץ', ובקיצור יוסל,

ולאמא שלה קראו צביה לבית מרקוביץ'.

ההורים נתנו לסבתא יולי את השם איטה, אבל בגיל הנעורים, כשגרה בבודפשט אצל בז'י – האשה שמאד אהבה אותה ואצלה גרה ועבדה, קבלה את השם יולי.

הכפר בודשט נמצא באזור הקרפטים שהם הרים מאד מאד יפים ובהם מעיינות מרפא רבים. האנשים שם לובשים תלבושות מסורתיות מאד יפות, עובדים בכלים חקלאיים מסורתיים וגרים בבתים מהסגנון הישן – כך זה עד היום.

בכפר הזה גרו יהודים יחד עם לא יהודים והיו יחסים מאד יפים ביניהם.

הרבה מהדודים והדודות של סבתא גרו בכפר הזה וכלם היו דתיים מאד. לכלם היו משפחות גדולות. כל ילדי הכפר שיחקו ביחד. הילדים נולדו בבתים על ידי מיילדת.

עד היום הקשר הבודשטי הוא מאד מיוחד ואוהב.

הבתים בבודשט עשויים מקורות עץ גדולים מאד ובהם עליות גג. במקום מרכזי בבית יש תנור ענק שבו מבשלים, עליו ישנים וסביבו מתחממים, כי נורא קר שם בחורף. ליד הבית מגדלים בעלי חיים כמו תרנגולות ואווזים, וכל מיני ירקות לצרכי הבית. למשפחה של סבתא יולי לא היה בית כזה והדודים והדודת עזרו להם לפעמים.

בעיירות הקטנות כמו זו של סבתא יולי הבאר, הנחל ובית הכנסת היו המרכזים החברתיים והתרבותיים החשובים. ליד הבאר נהגו כל הילדים להתאסף ולשחק מחבואים תופסת וכל מיני משחקי חצר. כאן נפגשו גם שואבי מים והעבירו את הרכילות האחרונה בכפר ובסביבה. בכפר לא היו ברזים בתוך הבתים (יש מקומות שזה ככה גם היום). לכן הלכו לבאר לשאוב מים לבישול, לשתיה ולמקלחת – נהגו להתקלח בגיגית שחיממו בה את המים. את הכביסה עשו ליד הנהר: הכובסות היו עובדות קשה ומרכלות והילדים היו באים להשתולל, לטייל ולשחק.

בבית הכנסת חגגו את כל השמחות המשפחתיות: בריתות בר מצווה וחתונות.

אבא יוסף הלך כל יום להתפלל ובשבתות הלכה גם אמא צביה והבנים של המשפחה.

בכפר של סבתא יולי דיברו רומנית ובבית שלה דיברו יידיש.

סבתא, כמו כל הילדות בכפר, למדו בבי"ס יסודי ואח"כ למדו להיות תופרות כנערות שוליה אצל תופרת מקצועית בכפר.

כשהילדים במשפחה גדלו כל אחד הלך להתפרנס ולהתקדם בחיים בכוחות עצמו.

סבתא יולי עזבה את הבית ועברה לבודפשט בהונגריה כשהיתה בת 12 בערך.

בז'י – אשה, יהודיה עמידה, שבאה מבודפשט לאזור הכפר של סבתא לצרכי מרפא ביקשה מצביה, אמא של יולי (איטה אז), שתרשה לילדה הצעירה לבוא לגור איתה בעיר הגדולה בודפשט, כדי לעזור לה בביתה. סבתא צביה הסכימה כי היא ראתה בזה הזדמנות טובה לבת שלה ללמוד ולהתקדם בחיים, וגם מפני שהאחות הגדולה יותר – יודית כבר היתה בבודפשט. היא רק ביקשה בקשה אחת, שהיתה לבקשה האחרונה שלה: שלא תשכח את יהדותה ושתשמור כשר.

בז'י קיבלה את איטה כילדתה. אצלה הילדה איטה התבגרה, היחסים ביניהן היו מאד טובים ובז'י נתנה לה את השם יולי – שהוא מתאים יותר לעיר גדולה מהשם איטה. סבתא עבדה כאן במקצועה כתופרת, היא גם תפרה כובעים, עזרה במשק הבית ולמדה את השפה ההונגרית במהלך החיים שלה כאן.

כך נפרדה סבתא יולי ממשפחתה. את הבקשה של אמה לקחה סבתא יולי כצוואה, כי יותר לא ראתה אותה לעולם, ובאמת הקפידה לקיים בקשה זו כל החיים.

סבתא יולי ואחותה – סבתא יודית (יוצי בהונגרית) – היו מאד קשורות זו לזו, עברו הכל ביחד כל חייהן בחוץ-לארץ ובארץ עד מותה של סבתא יולי.

סבתא יודית היגיעה לבודפשט כבר קודם. שתיהן עבדו כתופרות – כל אחת אצל המשפחה שלה, אבל נפגשו ובילו יחד. ככה גרו במשך כשנתיים.

ואז היתה מלחמת העולם השניה. את האזור בבודפשט שגרו בו הפכו לגטו. סבתא יולי וסבתא יודית ענדו טלאי צהוב ואסור היה להן לצאת מהגטו.

כעבור שבועיים לקחו אותן, יחד עם כל היהודים שם, למחנות ריכוז בגרמניה. (בגלל שהן לא גרו באותו מקום קרה שסבתא יולי נלקחה לפני סבתא יודית. הן נפגשו שוב רק לאחר המלחמה). את הדרך למחנה הריכוז- מהונגריה עד גרמניה – עשתה סבתא יולי  ברגל במשך כשלושה שבועות. זה היה בחורף והדרך היתה קשה מאוד ולא כלם הצליחו לעבור אותה.

סבתא יולי היתה במחנות הריכוז דכאו כשנה עד שהרוסים באו לשחרר אותם.

היא עבדה שם בבית חרושת לתחמושת של הגרמנים והיתה מאד אמיצה והתגברה על החיים הקשים והנוראיים שהיו שם. היתה לה שם חברה טובה – אדית שהיתה מאד חלשה וסבתא עזרה לה מאד ועודדה אותה ובכל פעם כשאדית באה לבקר בבית בחיפה היא ספרה לאמא שלי כמה סבתא יולי היתה אמיצה ובזכותה ניצלה.

סבתא ספרה שהיא אפילו התגנבה לטור של הגרמניות כדי לקחת אוכל, תפסו אותה, הרביצו לה מכות נוראיות, ובמזל זה היה כבר בסוף המלחמה כשהרוסים באו ושחררו אותם ואז היא קיבלה טיפול ונרפאה. אבל גם עם הרוסים הם סבלו מאד וכל מה שהן רצו זה מהר לחזור הביתה.

גם המשפחה של סבתא מהכפר ברומניה נלקחו למחנות ההשמדה.

אמא של סבתא – צביה ו- 6 ילדים נספו בשואה.

ככה קרה שסבתא יולי לא פגשה יותר לעולם את אמה ואחים ואחיות שלה.

עם השחרור סבתא יולי הלכה לעיירה הקטנה נסאוד ברומניה – אל אחותה הגדולה – אסתי. שם פגשה גם את אבא שלה יוסל שגם חזר מהמלחמה. גם אחותה יודית הגיעה לכאן אחרי ששוחררה.

כאן סבתא יולי פגשה גם את סבא ויקטור, סבתא יודית פגשה את סבא הרמן וסבתא אסתי כבר היתה נשואה לסבא שלמה. גם אבא של סבתא יולי – יוסף – פגש את רצה שהיתה לאישתו השניה.

בשלב זה הם החליטו לעלות לארץ ישראל. כל זוג עשה את מסע העליה שלו ובסוף כלם נפגשו שוב בארץ, בחיפה.

המסע לארץ וראשית החיים בארץ ישראל מפורטים בפרק נפרד.

סבתא וסבא היגיעו לחיפה ב- 1948, שנה אחר כך נולדה בתם הבכורה, צילה, אימי.

כשסבתא יולי היתה צריכה ללדת את צילה – היא הלכה ברגל – מעין הים עד בת גלים לבית חולים רמב"ם! – דרך ארוכה, עם צירים…

ב- 1954 נולדה הבת השניה – אילנה. כ- 9 שנים אח"כ עברה המשפחה לגור בקרית אליעזר, ליד סבתא יודית, וקרוב יותר לזיידה, וכאן גרה עד יומה האחרון.

בשנת 1965 למדה להיות קוסמטיקאית. מאז עסקה במקצוע זה שמאוד אהבה והיתה מאד מוכשרת בזה. הנשים שבאו אליה לטפול מאד אהבו אותה והעריכו אותה מאד על מסירותה, מקצועיותה ואהבתה.

זיידה, אבא של סבתא יולי – יוסף נפטר ב- 1976 (אמא היתה אז בארה"ב ולא ידעה),

ואשתו השניה – בבה רצה – נפטרה ב- 1981.

סבתא היתה חולת סרטן ובחנוכה, כ' כסלו תש"נ, 10 בדצמבר 1990  נפטרה.

סבתא יולי היתה אישה מאד טובה, חכמה, מלאת חיים וחוש הומור.

היא היתה אמא נהדרת, אשת איש מסייעת וחמה ואדם נפלא.

לכלם היא חסרה מאד בכל יום שעובר.

פירוט המשפחה המורחבת של סבתא יולי.

האחיות של סבתא יולי – היא היתה הצעירה מבין שלוש האחיות שנשארו.

* סבתא יודית נישאה לסבא הרמן (דודן) ונולדו להם שני ילדים: נתן וזאבי.

-נתן נשוי למלי ויש להם 3 ילדים: תומר אלון וקרן. (הם בני דודים מדור 2 שלי).

-זאבי נשוי לדליה ויש להם 3 ילדים: גילי בן ומאיה. כלם גרים בחיפה.

* סבתא אסתי נישאה לסבא שלמה ונולדו להם 2 ילדים: מאיר ועדנה והם דתיים.

היא האחות הגדולה והיתה הכי קרובה לסבא יוסף – בדת ובמקום המגורים.

-מאיר התחתן עם יעל ונולדו להם 3 ילדים: צביה מושיקו ורבקה וגרים בגבעתיים.

גם הם דתיים מאד – בני עקיבא, מושיקו לומד בישיבה וכד'. אבל הם פתוחים מאד ומקבלים אותנו וכל אחד על פי דרכו בחיים. כיף להיות איתם בארוחות שבת למשל.

-עדנה נישאה לשמוליק ויש להן 2 בנים: אמיתי וספי וגרים בראשון לציון.

 

הצד של אבא של סבתא יולי – יוסף הרשקוביץ' – אחותו, ילדיה, נכדיה וניניה:

   ·   שרה לבית הרשקוביץ':האחות של סבא יוסף שגרה באנטוורפן בבלגיה.

היא נישאה לברנרד הרשפט, והכינוי שלהם היה טנטה שורה והאונקל – שניהם ז"ל.

היא היתה מאד מאד דתית ובגלל שהאונקל אהב אותה מאד – גם הוא נהייה דתי.

יש להם 5 ילדים – בני דודים של סבתא יולי: שלמה, לייזר, אסתר, חיים ואנשל.

כלם נישאו ולכלם יש המון ילדים ונכדים. חלק מהם חיים היום בישראל, הדתיים מאד שבהם גרים בבני ברק, חלק בבלגיה, חלק באנגליה וגם בארה"ב.

* שלמה – נשוי למרים מאנגליה – לונדון. יש להם 13 ילדים והמון המון נכדים.

* לייזר – נשוי לרוזלין, גם היא מלונדון. יש לו 3 בנים ונכדים.

* אסתר – נשואה למוישי, יש להם 9 בנים, המון נכדים.

* חיים – נשוי לאני שהמשפחה שלה מפריז והם גרים ברמת אביב ג'.

     יש להם 3 ילדים: יואכים וקארין – שניהם נשואים, ובן צעיר – זאכי.

* אנשל – נשוי למיריי והם גרים בהרצליה פיתוח. הילדים שלהם: מרסל ושרון.

 

הצד של אמא של סבתא יולי – צביה לבית מרקוביץ' – אחיה ואחיותיה, ילדיהם (שהם בני הדודים של סבתא יולי ומסומנים בכוכבית מודגשת) ונכדיהם :

 

   ·   משפחתם של מתוקה/זיסל וינקל/דוד מרקוביץ':

* אסתר/אקה – מחדרה. נישאה לנצי גולדשטיין. שנים אחרי מותו נישאה ליצחק.

-הבן יעקוב גולדשטיין, נשוי לרבקה, עו"ד, גר ברמת-גן ולהם 2 בנות: שירלי והילה.

* שושנה ז"ל מחיפה – היתה בת דודה אהובה מאד על סבתא יולי -

איתה ובזכותה למדה סבתא יולי קוסמטיקה.

היא נישאה לשאול ויש להם 2 ילדים: תמנע ולביא:

-תמנע נשואה לרוני ולהם 3 ילדים: חן וילון תאומים והיולית הבכורה.

- לביא נשוי למירי ולהם 2 בנות: ליטל ורלי.

* ריסייה – מנתניה, המבוגרת ביניהם נישאה ל……. ילדיה: דוד ז"ל ומתוקה:

-דוד ז"ל נהרג בתאונת דרכים ולו 2 בנות: צחית ולביא ("הקטן").

-מתוקה נישאה לשמואל גרוס וילדיהם: אלי, טלי, מאיה ומאיר.

* פולי/רפאל ז"ל מחדרה – נישא לאסתר ולהם 3 ילדים: טובה, שלמה ולימור:

-טובה נשואה ל……    ולהם 2 בנות: אדוה ושקד.

-שלמה נשוי לציפי ולהם 4 ילדים: עדי, רפאל, חן ואחד בדרך.

-לימור נשואה ל……    ולהם בת קטנה – שני.

   ·   משפחתם של הניה מרקוביץ' וברוך יונגר – הענף הפתח תקוואי:

* רחל ז"ל – נישאה ליוסף וילנסקי – צבר מבוני פתח- תקווה. אצלם בחצר התחתנו סבתא יולי וסבתא יודית.  יש להם 2 בנות: הניה ואריאלה,

בת שלישית – שושנהלה – נפטרה מסרטן כשהיתה ילדה.

-הניה – נשואה ל….

- אריאלה – נשואה ל

* צילה - שנישאה לאברהם מרקוס ז"ל. משפחה דתית, שני ילדים: ברכה ומשה:

-ברכה נשואה ל…

-משה נשוי ל…

* מיילך/מיכאל ז"ל – נשוי ל…..

-ברוך/בורל בנם.

* אריה – הצעיר בבני הדודים, נשוי לצילה ולהם שני בנים: ברוך וישראל/קיקי:

- ברוך/קיקי נשוי ל…

- ישראל …..  נשוי ל…

   ·   שלמה ולאה מרקוביץ'  (הפציגוש) מנתניה:

וילדיהם – בני הדודים של סבתא יולי: בומי/אברום, שומי, מנדל, צילה וליקו -

* מנדל

* בומי/אברום נשוי ל

* שומי

* צילה

* ליקו

   ·   אידל/לייב וביילה מרקוביץ'ובתו רייזה שגרה בתל אביב.

* רייזה נישאה ל….       וילדיה: דבורה, יהודה ויוסי.

-דבורה נשואה לעמיקם, גרים בת"א, ילדיהם:

-יהודה גר בארה"ב.

-יוסי גם גר בארה"ב

* חיים-הירש/צבי מרקוביץ מקרית מוצקין נשוי ל……    ולידיהם:

פרט מעניין: גיסתו היא שרינה – איתה התחלקה המשפחה בבית אחד בתחילת דרכם בארץ.

 

דודה אילנה

נולדה בחיפה ב- 31 ביולי 1954 בבית חולים רוטשילד כיום, בעבר נקרא בני ציון.

האווירה בבית היתה אווירה טובה מאוד חמה ואוהבת.

נתנו לה שני שמות: את השם אילנה אמא שלי – צילה בחרה לה. את השם חיה אמא שלה [סבתא יולי] בחרה לה על שם אחותה חיה, שנספתה בשואה.

כשהיתה קטנה נהגה לשחק משחקי שכונה: גומי, קלס, 5 אבנים. בגיל יותר מאוחר שיחקה במשחקי קופסא. בדרך כלל היתה עם חברות. בילדותה אביה [סבא ויקטור] היה מספר לה מלא סיפורים.

מגיל 9 למדה בלאט וספורט ומגיל 10 למדה פסנתר והשתתפה בתנועת הנוער ששם היתה בוועדת תרבות .

את בת המצווה חגגה עם עוד כמה בנות באולם בית ספר. זה היה טקס בלי שום צביון דתי. היא לא היתה צריכה לקרוא דרשה. היא ניגנה שם משהוא מתוך שירי רחל על הפסנתר, ורק אמא שלה היתה שם, כי אביה היה ימאי ולא היה בארץ באותו זמן. כמתנה היא הפליגה באוניה שסבא עבד עליה לטיול עם כל המשפחה.

אחרי בת המצווה היא לא הרגישה שום חובות מסוימים שעליה לשאת.

היה לה חבר בכיתה ז' ואחרי התנועה הם היו מבלים יחד. העובדה שהיה לה חבר לא מנע ממנה שום דבר ולא הפריע לה בכלום.

היא התגייסה לצבא בידיעה מראש שהגיוס יהיה ארוך. זה היה כמו עבודה: היא שרתה ברמת גן – למדה מחשבים ב"ממר"ם" ועסקה בזה. כך הפכה להיות עצמאית: שכרה דירה, רכשה מקצוע וניהלה חיים עצמאיים. אחרי 9 שנים היא השתחררה.

את אשר – בעלה – הכירה על שפת הים בחיפה בגיל 16. אשר גם נולד בחיפה ב- 22 בינואר 1953. כעבור 7 שנים הם התחתנו. החתונה היתה בחיפה בל"ג בעומר של 1977 . כשהתחתנו – היא היתה חיילת ואשר  היה סטודנט.

שם המשפחה היה דויטש והם עיברתו אותו לבר יעקוב.

כשהשתחררה מהצבא היא היתה נשואה ואמא לילד  – אסף – בן שנתיים.

אלה נולדה כשלאסף היה בר מצווה.

החינוך של הילדים היה בעיקר להבדיל בין טוב לרע. היום היא ואשר קוצרים את הפירות ששתלו בעבר. היא מנסה להדגיש את המיוחדות של כל חג כמו למשל בחג פורים – להתחפש, לאפות אוזני המן, בימי ששי היא ואלה בת ה- 5 נוהגות להדליק נרות.

היום אילנה עובדת בסונול בתפקיד בכיר ויש לה תואר ראשון שהשיגה בלימודים שקדניים באוניברסיטה הפתוחה.

היא ומשפחתה גרים בחיפה בבית מאד יפה על הכרמל.
בני דודים שלי

 

אסף

נולד ב- 29 ביוני 1979, בית חולים רמב"ם בחיפה להורים אילנה ואשר.

השם אסף ניתן לו על שם אבא של סבתא יולי – יוסף. יש לו עוד שם – אברהם – על שם אבא של סבא ויקטור.

בכתה שלו היו עוד שלושה בנים שקראו להם אסף, אז כדי להבדיל ביניהם קראו לו לפי שם המשפחה ובקיצור בר"יע. מאז השם בר"יע הוא השם המקובל בבית ובין החברה.

אסף הוא פריק מחשבים אמיתי. הוא יודע אנגלית בזכות המחשב. כתלמיד נהג ללכת לישון כמעט בבוקר כי הוא כל הזמן היה מול המחשב. את השעורים היה מעביר למורה שלו באינטרנט. בכתה י"ב עבד ב- נטוויז'ן שזה חברת אינטרנט.

הוא אוהב לשחק כדורסל, לישון, ליראות סרטים עם חברים וללכת לים.

הוא מאוד ביישן ושקט וצריך שיקרה נס כדי שהוא ידבר איתי או עם מישהוא אחר. ובכלל הוא מאוד סגור.

כשהיה קטן הוא אהב ללכת לים עם אמא שלי צילה ולחפש סרטנים וגם לתת לכל סרטן שם.

לפני שאחותו אלה נולדה הייתה לו כלבה בשם ננסי והוא נורא אהב אותה. כשסבתא יולי  נפטרה גם  ננסי נפטרה באותו שבוע וגם מסרטן. ננסי גם מאוד אהבה את סבתא וסבתא אותה. כיום יש לו כלבה בשם ג'יני שהוא לא מוכן לוותר עליה, וכשהוא בצבא היא תמיד מחפשת אותו.

בגיל 13 הוא טס לבריטניה לאמא שלי צילה עם סבא ויקטור. זה היה בפסח והם עשו את ליל הסדר אצל משפחה יהודיה אנגלית – חברים של אמא שלי. זה היה מאוד מוזר כי הם קראו את האגדה בעברית וכל הזמן אמא נורא התפלאה על המאמץ האדיר של המארחים, כמו כל היהודים האחרים בחו"ל ובמיוחד של הילדים, לקרוא משהו כשהם לא מבינים מה הם קוראים. חוץ מזה – הכל היה אותו הדבר ואסף השתתף בשאלת הקושיות והם הרגישו כמו בבית.

אסף טס פעם נוספת לבד לאמא שלי באנגליה בחופש הגדול והם חזרו יחד לארץ. הם נסעו לטיול בסקוטלנד והיו באיזה מחנה שבו בר"יע היה בקבוצת בני נוער מכל העולם שדברו רק אנגלית ואמא שלי היתה עם קבוצת מבוגרים. הוא הסתדר שם טוב מאד בעצמו.

אסף התגייס בינואר השנה למודיעין. הייתי בטקס סיום הטירונות שלו ונורא התרגשתי.

 

אלה

נולדה בבית חולים רמב"ם ב- 8 בינואר 1993. אנחנו בנות אותו מזל.

השם אלה על שם סבתא יולי.

היא נולדה פגית ושקלה 1.200 ולכן נשארה באינקובטור כחודשיים. היא ירדה למשקל של 890 גרם ואחר כך המשיכה לעלות ולעלות במשקל עד ששחררו אותה הביתה לקראת פורים. אילנה היתה לידה כל הימים, טיפלה בה באינקובטור, האכילה אותה וליטפה אותה. גם אסף ואשר באו לבית החולים ללטף אותה באינקובטור ולחבק אותה. וגם סבא ויקטור בא אליה וליטף אותה. אמא שלי היתה באותו זמן באנגליה ולכן לא היתה אתם.

כיום אלה בת 5 . היא ילדה מאוד שובבה וחכמה. היא רוקדת בלט והולכת לחוג ספורט – כמו אמא שלה כשהייתה קטנה.

אלה וסבא ויקטור מספרים סיפורים מהראש זה לזה. אלו סיפורים שממציאים אותם על המקום ואלה נורא אוהבת את זה. ובכלל היא מאד אוהבת להקשיב לסיפורים בקלטות ולמוזיקה. לכל סוג של מוזיקה שהיא שומעת היא מתחילה לרקוד בהתאם, אפילו אם זה בתוך חנות ואנשים זרים סביבה.

אני מידי פעם עושה לה ביבי סיטר, הולכת איתה להצגות שגם אני נהנית מהן כמו הפסטיגל, התאומות התחברו ואחרות. ובכלל אנחנו מבלות המון ביחד בזיכרון או בחיפה ונורא כיף לי איתה.

השנה חגגנו יחד את יום ההולדת שלי (19 לינואר), יום ההולדת של אלה(8 בינואר), יום ההולדת של אשר (22 בינואר) ואת הגיוס של בר"יע שגם היה בינואר.

[בקיץ אמא שלי חוגגת את יום ההולדת שלה (15 ביוני) יחד עם יום ההולדת של בר"יע (29 ביוני) ויום ההולדת של אילנה (31 ביולי)].

 

אני וכל בני הדודים שלי מצד סבתא יולי

 

עץ המשפחה של סבא יעקוב אושרי

 

 

 

סבא יעקוב

סבא נולד בתימן בעיר איב בשנת 1928. הוא נולד בבית על ידי מיילדת כי לא היה אז בתי חולים. היה מאד קשה לשמור על היגיינה וניקיון ולכן הרבה תינוקות מתו.

הוא נולד לאבא אברהם ולאימא מרים ויהיו לו 7 אחים ואחיות: רומיה, מרים, אברהם, שוליה, יפת, סלמה ויוסף.

כלם עלו לארץ, כל אחד בזמנו, לכולם יש משפחות גדולות וחלק גרים היום בחו"ל. רובם כבר נפטרו חוץ מסבא ואחיו יוסף.

שם המשפחה עושרי הוא שם מתימן.

בבית שסבא גדל בו היו מגדלים בע"ח: פרות, תרנגולות, וגידלו חיטה תירס ודורה.

הם היו טוחנים את החיטה בעצמם ואופים את הלחם בטבון [תנור לאפות לחם שהיה עשוי מהאדמה - יש כזה גם בארץ]. היו שם עגבניות וחצילים אבל הם לא נהגו לאכול אותם. היו ירקות אחרים.

בתימן הגברים לבשו גלביות והנשים שמלות. היו להם המון תכשיטים מזהב טהור שהביאו מחבש.

סבא למד אצל המורי כבר  בגיל שנתיים עד גיל 6. הוא התחיל ללמוד כבר בשעה 7 בבוקר. בשעה 12 חזרו הביתה לאכול והמשיכו ללמוד אצל המורי עד הערב. רק בנים למדו אצל המורי. הבנות עזרו בעבודות הבית: להביא מים מהבאר, לרעות את הצאן, לעבוד בגינה ובמטבח, לעזור לטפל בילדים ועוד. גם הבנים היו רועים את הבקר בשדות לפני או אחרי הלימודים.

כילד סבא היה משחק משחקי כדורגל , כדור יד, שבע תחנות.

גם הבנות שיחקו, אם היה להן זמן אבל בגיל 12 לכל המאוחר חיתנו אותן.

באותה תקופה לא היו ברזים בבית ולכן היו מתרחצים במקווה ואת הכלים היו רוחצים בגיגיות במים שהבנות הביאו מהבאר. השירותים היו רחוק מהבית – בשדה.

בין כפר לכפר היה מרחק של 3-4 שעות הליכה ברגל.

סבא זוכר שהמשמעת בבית הייתה מאוד קשה ושהמילה של אבא הייתה קדושה.

גם חוקי המדינה בתימן היו מאד נוקשים:

פעם ראו אדם נפגע וכל תושבי הכפר נאספו כדי לגלות מי פגע באיש כדי להעניש את האשם. מי שגנב – חתכו לו את כף היד. מי שרצח כרתו לו את הראש. כשסבא היה ילד הוא זוכר שראה את זה פעם. אישה שהתחתנה והתעברה ממישהו אחר – קשרו לה פח על הגב וכל אנשי העיר היכו בפח בקרשים כדי שהבושה תגלה בכל הכפר.

מכיוון שהתפילות בבית הכנסת היו יום יומיות – גם חגיגת בר המצווה של סבא היה עניין מאד טבעי בבית הכנסת . הוא הניח תפילין וקרא את ההפטרה.

לא היו בכלל אולמות. חתונות ובריתות עשו בבתים. הכל הכינו בבית: לחוח, פיתה עירקית ענקית, דייסה מיוחדת מדורה או מתירס שנקראת "אסיד" ועוד.

שמרו מאד על חוקי הדת וחיו מאד כיהודים: למדו תורה, התפללו כל יום בבית הכנסת ובחגים מלאו את כל המצוות. למשל: בפסח שמרו כשר, הכשירו גם את האבניים וטחנו דורה ולא חיטה (שלא כשרה).

בגיל 6 עזב סבא את הבית עם אחיו הקטן יוסף בן ה- 4 ועברו לעדן.

כך בעצם נפרד סבא מאמא שלו – שנפטרה אחר-כך בתימן.

צריך לזכור שלא היו מכוניות. המכונית הראשונה בתימן היתה ב- 1920. לכן הם עשו את הדרך לעדן ברגל במשך 5 ימים. שם סבא עבד בכל מיני עבודות שמצא: נעליים, בדים וכד'. בכסף שהרוויח קנה אוכל לו ולאחיו.

בעדן היה 10 שנים. בגיל 16-17  עלה מעדן לישראל בשנת 1942. הוא עלה לישראל לבדו במלחמת העולם השניה באוניה קטנה – שמה לא כל כך ברור-  אולי קעגלי או קעגני- זה שם הינדי (הודי).

בישראל הוא גר בנחליאל באזור חדרה אצל אחותו מרים, שעלתה לפניו בשנתיים.

הוא גר ועבד כאן כ- 6 שנים. בשנת 1945 , כשהתבסס מעט החליט סבא לעבור לגור בתל אביב שהיתה עיר עם בילויים – הם היו צעירים ורצו לבלות. הוא קנה אופניים 3 גלגלים ועבד בבית חרושת למצבות.

הבית הראשון שסבא גר בו בתל אביב היה בסלמה. בית של ערבים שברחו ממנו מפחד מהיהודים. הם ברחו ביום שבת וביום ראשון כשבאו לגור בבתים האלו והפרימוסים עוד בערו.

הבחורים הלכו לחפש בחורות בעתלית – המקום שאליו הגיעו העולים החדשים מכל העולם וגם מתימן.

שם ראה את סבתא מזל, שהיתה בחורה יפה ובריאה בת 22 בערך. על המקום הציע לאבא שלה – ישראל – נדוניה של 50 לירות ועשו קידוש במקום. למחרת בבוקר נסעו בחזרה לבית של סבא בתל אביב.

בבית הזה נולדו להם 7 ילדים: מנחם, רפי, רחמים, אלי, מיכל ואריה. למיכל היתה תאומה שנפטרה בלידה.

השרות הצבאי של סבא:

1948 סבא גויס בשדרות רוטשילד בתל אביב. הוא שרת במחנה לוינסקי עד שהאנגלים עזבו את הארץ. אחר כך היה בבית שאן ושמר על הגבול עם ירדן. הם גם היו מביאים מים ממעיין חרוד אל החיילים שהיו על הר תבור.

סבא שרת במילואים עד שהיו לו 5 ילדים.

היום סבא בן 76 וממשיך לדאוג לכל המשפחה.

 

סבתא מזל ז"ל

סבתא נולדה בתימן ושמה בבית הוריה היה נדרה-מזל עושוי.

כשהיתה בת 12 בערך חיתנו אותה בלי רצונה למישהו שהיא לא אהבה. לכן ברחה ממנו בחזרה לבית הוריה וכך גרה עד שכל המשפחה עלתה לארץ.

אמא של סבתא מזל נפטרה ולכן אבא שלה – ישראל – התחתן עם אישה שניה – צביה שהיא בת 90 ועדיין חיה. אבא שלה – ישראל – נפטר מזמן.

סבתא מזל נפטרה בכד' באייר תשנ"ז 31.5.97 ונקברה בתל-אביב.

סבתא מזל עלתה לישראל בעליה של 1948 מתימן שנקראה "מרבד הקסמים".

כל המשפחה עלתה לישראל יחד: אבא, אמה השניה ושתי האחיות:

ברכה – שהיא אחות מאמא אחרת ושמעה.

היום ברכה ומשפחתה גרים באמריקה ושמעה ומשפחתה גרים בתל אביב.

בבית סבא וסבתא:

הם היו מאד דתיים, שמרו שבת, חגים מסורת. גם הילדים התפללו עד גיל 14-15.

סבתא רק טיפלה בילדים והיתה עקרת בית. סבא עבד ופרנס את המשפחה.

סבא תמיד היה מחביא את הממתקים בתוך הארון בחדר שלו ושמר את זה לאורחים.

בכל יום שבת סבא היה מכין ג'חנון עם ביצה ורסק עגבניות ובכל צהרים הוא היה אוכל גת  [סוג של עלים] ומקשיב לרדיו. בשלב יותר מאוחר הוא ראה חדשות בטלוויזיה.

כשהייתי קטנה סבתא סרגה לי סוודר בכל מיני צבעים והיא לא ידעה מה זה כל צבע בעיברית אז כשגדלתי לימדתי אותה להגיד את השמות של כל הצבעים.

סבתא היתה בעגלת נכים כשלוש שנים בגלל שנפלה והיו לה גם בעיות עם הרגלים. לפעמים הייתי לוקחת את סבתא לטייל והייתי רצה עם העגלה בירידה וזה היה כייף. סבתא נורא פחדה וגם סבא פחד שאני אפיל את העגלה עם סבתא.

סבתא אמרה לי פעם שכשהייתי קטנה היא הניקה אותי ומצצתי אצבע המון זמן -

עד גן חובה. נהיה לי מזה מוגלה אז סבתא שמה לי משחה מיוחדת וסבא חבש לי את האצבע.

לפני שסבתא נפטרה היא תמיד אמרה שאת השרשרת שסבא קנה לה היא תיתן לי. כשהיא נפטרה סבא באמת  נתן לי את השרשרת הזאת ואני שומרת אותה עם עוד כמה דברם שיש לי שהם היו של סבתא.

שרשרת זו אעביר מדור לדור ותישמר למזכרת נצח.

 

סיכום

העבודה היתה עבודה מאוד מרגשת וגם מאוד מרתקת. אפשר להגיד שזו היתה עבודה משפחתית. כולם עזרו, תיקנו והוסיפו.

הייתי צריכה לפגוש דודים קרובים ורחוקים שלי כמו מרתה ורוני, מהן קיבלנו את עץ המשפחה שלהן שעזר לנו לבנות את העץ שלנו, הייתי צריכה לשאול על בני משפחה שונים ולראות איך אני משייכת אותם לעץ המשפחה ולהוציא כל מידע אפשרי. הם עזרו בכל מה שיכלו.

הם היו ממש מוכנים לספר הכל, רק שאקשיב להם. אפילו לא שאלתי והם סיפרו. כשחקרתי גיליתי המון דברים חדשים על התקופה ועל האנשים ואפילו אימי התרגשה לגלות כל מיני דברים שלא ידעה קודם.

היו קשיים לכתוב על סבתא יולי ז"ל שלא הכרתי. הייתי צריכה לשאול את אחותה – סבתא יודית שאלות על השואה שהיא בעצמה עברה והיה לה מאוד קשה לספר את זה. היא בכתה ולי היה מאוד קשה עם זה. גם אמא שלי סיפרה לי את הסיפורים שאמא שלה סיפרה לה.

כתבתי בשורשים גם על סבא יעקוב וסבתא מזל ז"ל  שהם סבא וסבתא ביולוגיים שלי. פגשתי את סבא שלי, שהוא היחיד שאני פוגשת, בפורים ושאלתי אותו שאלות על סבתא ועליו, את כל סיפור העליה שלהם והמסע מתימן לארץ ישראל.

קיבלתי עוד מחשב לעבודת שורשים כדי שאני אעבוד על אחד ואמא תעזור לי במחשב האחר. אבל היו לנו גם בעיות ו"חוויות" כי במחשב אחד יש 95   WORD ובאחר יש  word 97  והם לא ממש רצו לעבוד אחד עם השני: באחד יש זיכרון גדול ובאחר קטן ובגלל זה הפרק על האני שלי נימחק כמה פעמים… ובסוף החלטנו לעבוד על מחשב אחד.

אני מאוד רוצה להודות לאימי צילה שעזרה לי בכל תחום בעבודה ונסעה איתי עד ירושלים כדי לחקור את הצד של סבתא רבה טילי ואני חושבת שאמא וכולם למדו הרבה בעבודה שלי על המשפחה.

העבודה הזו יקרה מבחינה רגשית לכל מי שעזר בעבודה או איך שהוא קשור אליה.

 

ניספחים


ניספח 1 – של צו האימוץ שלי.

ניספח 2 – קטע עיתון – כשאמא היתה חיילת.

ניספח 3 – על העיר קלוז' (מבית התפוצות).